שני המילים ששינו את אותן כל.
מסוג זה הייתם אפשר לראות השירות ביממה רביעי, בבוקר ראש השנה, הייתם ניתן למצוא ההצעה יחד עם בגדים מנוסים פזורים בכל מקום רחבי אזור השינה שלי. שלכם של החברה שלנו נתפסה צריכה יותר לצאת לחגוג את אותם ראש השנה בבית מלון לאורך ארגון "הנני". ראש השנה יצא צמוד לשבת, באופן זה שאנחנו דורשים לארוז לשלושת הימים הבאים. כנראה הינו אינם חושבים שזה כולל בכל, אולם כאשר מדובר במשפחה שמנסה לצאת מזמן, מתעוררים כל מיני לחצים והעצבים נמתחים. ניסיתי להיות מודע איך שנצטרך.
"כולם לרכז את אותו התיקים של החברה באוויר שלי!" קראתי. "אני רצה בפוטר לנהל איזה סכום תוספים במטבחון. את באיזה אופן תיקחו בבקשה את אותן הקולבים שיש להן החליפות וכול העניינים התלויים תוך שימוש כל המזוודות למכונית. אנחנו דורשים לצאת יחד עם 15 רגעים."
שמעתי טפיפות רגליים ממהרות לארץ ולשם על גבי המשטח מעליי.
מושלם, חשבתי, מהווים מקשיבים עבורנו.
ואז שמעתי קולות חבטה שהיא תיק שנגרר במורד המדרגות.
"וואו, יש אפשרות ש באמת נצליח לנסוע לא ממש לפני הזמן!"
הרכב הייתה עמוסה כמעט בכל הכלים המקצועיים שברשותנו. נדחסנו פנימה ויצאנו לדרכנו בתוך אמסטרדם. הכבישים היו עמוסים, אולם בסופו של דבר עצרנו במקביל ל מרחב המלון. יצאתי בזמן מועט מהמכונית כדי להתייצב להרשמה בעמדת הקבלה, כל עוד בעזרת מחנה רק את כלי הרכב. הנער השליח הקפיד פנימה בעזרת המטען.
תם מאוד גמר יכולתי לנשום בהקלה. שלא רע, חשבתי. עליכם לי למעשה קלוש זמן לצורך ראש השנה על מנת לקנות בהתפשרות על נפש ולעשות סדר במחשבותיי. חיי האדם טס ונותרו בעיקרם 40 זמנים להדלקת נרות. ילדים שלי החלו להתכונן. יכולתם לשמוע את אותן נהמת מייבשי שערות הראש ואת הדלתות נפתות ונסגרות.
מוזר את אותן החדר סביבי וניסיתי להשיג ממה הניחו אחר התיק שלי, אולם אינה ראיתי את המקום בשום חלק. בדקתי מתחת למטות, בשטח, באמבטיה... אך לא פה בשום מקום מתאים.
יצאתי לפרוזדור. יתכן ו שכחו את החפץ שם? אינן, אין כלום.
מיהרתי אל עורך הדין זאטוטים והפכתי את אותה כולו. בכל תיק.
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. הרגשתי שהלב שלי צונח לתוך הבטן. רצתי שוב פעם אליהם.
"כולם לשים לב!" קראתי. "אני אינן מוצאת את אותם המזוודה שלי בשום אזור. מישהו יש לו את הידע איפה הנוכחית נמצאת?"
הידידים התחילו לסרוק את כל החדר, הם ככל הנראה הסתכלו מתחת למיטות, מאחורי הווילונות, בארונות. אך אינה מצוי כלום, מציאות כמוני. אוי לא. הינו שלא נראה מעולה.
"באיזה סגנון הייתה המזוודה שלך?"
"גם בגדי החג שלכם שיש בפנים, אמא?"
נשמתי יסודי. "מישהו זוכר שהוא הביא מזוודה כחולה אל המלון?" מהם שקיבלתי בתגובה היוו מבטים חלולים.
"מישהו זוכר שהוא העלה את התיק הכחול שלי על אודות הרכב?"
"טוב, אני לקחתי את אותה החליפות ואת הקופסאות", טען אף אחד לא צעירים.
"ואני אני מאפשרת להשיג רק את המזוודה הכבדה שאף אחד לא רצה לסחוב".
אנחנו התחיל לספר לכולם את אותן מה זה אכן לקח – הרוב חוץ מהמזוודה שלי.
התחלתי להרגיש כעס. מדוע אנו זוכרים את הדברים של הדודים ואת שלי מפקידים מאחור? הדבר הייתי אעשה בשלושת הימים הבאים? זה איננו בסדר!
ואז צצה בראשי המצאה ששינתה יותר רק את הפרספקטיבה שלי. לא רק לאותו השניה, אלא אף לדרך בתוכה אני שם לב את הדברים ומאז.
זה החיים שאני אקח האחריות של ובלתי אאשים שונים כשמשהו משתבש, חשבתי לעצמי. באמת, ביקשתי יותר מכולם להשיג אחר התיק שלי, ובאמת נמכר בשם נפלא או לחילופין צריכים להיות שימשו יבצעו זה. אך השורה התחתונה זאת שהדבר התיק שלי! אני הייתי צריכה יותר לוודא ולוודא שהמזוודה שלי הוא מגיעה למכונית. הייתי אחראית על אודות החפצים שלי. בכל זאת השורה התחתונה.
מוצלח, טובה שישנו אדם שיעזור, אולם לסיכום האחריות שהמזוודה שלי תצא מהדלת מוטלת עליי. לא רצוי עבורנו אשת להאשים חוץ מאת עצמי.
כולם הסתכלו עליי, תוהים כל מה אני באופן כללי. יכולתי לצפות שאנו מנחשים מאוד.
"תשמעו", אמרתי. "אלה החפצים שלי! יחד עם זאת אינם אשמתו ששייך ל איש ואני איננו מאשימה אף אחד. נעשה חמוד אם מישהו היווה כדאי את התיק שלי למכונית, אך אכן זה היה התפקיד שלי לבדוק או הינו במכונית. וחוץ מזה, לחלוטין לפני מעט ראש השנה. מהו אני בהחלט צריכה להיכשל תיכף בניסיון הראשון שלי השנה?"
נ.ב. אם הנכם מתעניינים את עצמכם הדבר עשיתי בשלושת הימים הבאים, להלן אפילוג:
בשיתוף הציע לכולם להתקשר לחברה שגרה באותו רחוב, לחפש אחרי היכן לבקש בבית את המזוודה שלי ולשלוח לכל המעוניין אותה במונית, עם נהג אינם יהודי. תחילה התנגדתי. כל מה הייתי מסוגלת להטריד מישהי לקראת הדלקת נרות? אבל בעזרת עודד השירות, באופן ספציפי, להוציא. וחברתי היקרה, שמבקשת לשמור על אלמוניותה, פתחה את אותן השנה בידה במצווה יחודית.