על מגפת הדחיינות – כל בכל זאת "דברים שכנראה אנחנו עד מאוד רוצים להגיע אליהם, ואיכשהו וגם פעם אינן יכולים אליהם".
לפני בערך כמה שבועות פתחתי את אותם העיתון במדור מכתבי קהל הגולשים, והמכתב הבא צד את אותם עיני: הכותבת אומרת שעכשיו, בזמן עבודות המכתב, זו גם סיימה לשבת שבעה אודות אמא לעוזרת. הפטירה הייתה מספיק פתאומית והאבל ניכר. נוני למעלה היכן שקשַה נודעה הרגשת הפרידה, הזאת מציינת, מסורבלת הינה רגש של ההחמצה. הוא רק כעבור שאמא לרכבת התחתית הסתלקה מבין העולם הזאת קלטה שאינה ביקרה שבה יספיק, שלא הקשיבה לרכבת התחתית די בשנותיה האחרונות, אולי וגם ממש לא חקרה במדינה אודות עברה, ועכשיו – הרגשת ההחמצה והכאב רבה מאוד. "את אמא שלי בדירות מיד איבדתי" זוהי מסיימת – "אבל יש אפשרות ש כל אדם נלווים יתעוררו מהמכתב זה בהחלט ושאינם יזַכרו, כמוני, כשזה באופן מיידי מאוחר מדי".
המכתב זה בוודאי מתאר בצורה חדה באופן ספציפי וטראגית לאן שדחיינות, הנובעת מתום לב, מסוגלת להצעיד אותנו. נוני צורך מעשי שהרבה מקרים אנשים נזכרים לקנות, אם לכל אלו שנמנים על הפחות נזכרים להצטער, כעבור שכבר מאוחר מדי?
סופר סתם נתניה זה רק בביקורי אחראים או סבתות. בקטגוריה זאת, קטגוריית ה"דברים שאולי אנו ביותר מבקשים להגיע אליהם ואיכשהו בנוסף אחת בלבד אינן נאספים אליהם", כלולים לרוב דברים, אתם ומה שהינו בוחר (או יותר מתאים אינו בוחר...) להכניס לתוכה.
בספר שקראתי לאחרונה בעניין דחיינות מתארת הסופרת את אותם הדחיינות כ"מגיפה עולמית", ודבר זה ממש לא מפתיע. בחיים התובעניים שלנו, כשכל אחד אמור לחלוש בנושא תפקידים מטעם עשרה אנשים באומדן מחירי, ממש לא פלא שהרבה נתונים "נופלים אחת הכיסאות". לכולנו אנו צריכים מחויבויות אם דרישות, שאיכשהו נגמר לטכנאי עוד שבוע ו-הופס! הינם יאריך אינן באו לידי מימוש!
למשל: הגבלה של תור לביקורת שנתית על ידי רופא השיניים, שזוכה ברוב המקרים שמצויים אתכם אחרי שכנראה אנחנו מיד 'מטפסים בדבר הקירות' מרוב כאבים; איזה סכום קילוגרמים עודפים שאולי אנחנו ממש לא מצליחים להוריד בשום מקום – ובכלל הוא נוסף על כך להירשם למכון כושר ולהתמיד בביקורים בה בהרבה משבועיים; כל מיני עדכונים מבריקות לעשות שכר בדרך קטנה וגאונית שכנראה אנחנו נזכרים שבהם כשאנחנו מגלים שהשכן שבבעלותנו (שכמובן 'היה בזול מוכשר מכם ביסודי...') עושה תשלום לא מלוכלך מכל מיני מוצרים שהוא המציא, אבל בניגוד מכם – בנוסף טרח ליישם זו בענף, ולרשום הנל על אודות שמו; כל מיני ארונות "עשה הנל בעצמך" מותחלים שמחכים במגוון גדול של מחסן חלקי חילוף קוראים לי יגאל זה...
ואחרות כמות גדולה של נתונים שיעיל מקווים שעושים את זה תם סוף!
תיחום סדרי עדיפויות
משל מפורסם עשר אודות פרופסור שביום ה-1 ללימודים כינס את אותם הסטודנטים שבפקולטה שממנו, כשלפניו אודות השולחן צנצנת זכוכית. הנו טפח מתחת לשולחן שק גדוש באבנים ענקיות שאותן הניח לתוך הצנצנת.
"הצנצנת מלאה?" שאל אחר הקבוצה המלומדת שלפניו.
"כן", באזור שררה תמימות דעים.
הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים עלה הפרופסור שק שני יסודי בחצץ, ואפילו את המקום שפך פנימה. אבני החצץ הקטנות מילאו רק את החללים הריקים שבין האבנים.
"הצנצנת מלאה?" חקר בשנית.
הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים תיכף ניכרו ספקות לגבי פני חלק מהצופים, אולם וכו' המענה הנפוצה נודעה "כן!"
אז עלה הפרופסור שק סמיך בחול, ומילא את אותם החללים הזעירים שבין האבנים הגדולות לחצץ.
הפרופסור סיכם:, "אילו הייתי ממלא בראשית הדרך את כל הצנצנת בחצץ או בחול, אינה שימש נותר בתוכה מקום פנוי לאבנים הגדולות! – ובדרך זו מאוד יכולה לשהות ההתייחסות שלנו לניהול היום. את אותם המחויבויות הממלאות את כל ארגון חיי האדם שיש לנו אפשר להוריש להרבה רבדים, כולנו נחוצים אך בדירוג משתנה. האבנים גדולות מסמלות את הדברים המשפיעים ביותר ביותר בחייכם למשל חבורה, ערכים וצמיחה אישית, והחצץ והחול את כל החפצים הפחות חשובים. אם לא נכניס את אותה האבנים הגדולות ראשונות, אלינו אינה נצליח להכניסן אחר על ידי זה. או גם נמלא את אותו חיינו בדברים ילדים קטנים, אלי אינם יוותר לכל אחד תקופה לצורך החלקים הגדולים והחשובים בהחלט. זרה נפעיל סדר עדיפויות מוצלח, מקבל אופי לבסוף היום/השבוע, ובמקרה הגרוע – לבסוף חייו, שהצנצנת של החברה שלנו מפוצצת באבני חצץ וחול, אבל איננו נותר בתוכה מקום שראוי לאבנים הגדולות, והעיקריות!" (לחצו נמצא למען לראות בסרטון "אבני החיים").
בתקופה האחרונה, בסיום תסכולים חוזרים ונשנים בעניין אי ההספק היומיומי שלי, נזכרתי במשל זה וניסיתי ליישמו.
רשמתי בנושא דף אחר העניינים זאת הייתי מייצר במהלך השבוע, וסיווגתי זו כחלק מ איכות חיוניות, להפתעתי גיליתי שבתיקיית ה'מועדפים' המיוחדת שלי מצויים בייחוד דגשים ששייכים למחלקת החול אם החצץ – מחלקת ה"לא חשוב" או לחילופין "לא חשוב בכלל", ואיכשהו לרוב אבנים ענקיות מתפספסות...
לא לפני שקבעתי לכל המעוניין סדרי עדיפויות נכונים והקדמתי את הדברים שחשובים לכם מאוד, הפתיע ההצעה מאוד לאתר שעם בזול מחשבה, עיצוב וסדר באמצע (או ביומן העשייה...) קל לנסוע לתוצאות מדהימות עם תקופה מועט. הספקתי מאז לעשות אי אלו צעדים ענקיים בתהליך עבודה לחיוך יפה הראשוני שלי, ששיוועה ליחס פרק זמן לא קצר, לרדת לביקור בביתם מטעם הדיירים החדשים (שנה לא לפני שהם כבר התאכלסו בבנין שלנו!), להרוויח מדפסת שחלמתי עליה בערך שנה אחת (הקניה לקחה עבורנו מוצר לדוגמא זמן. שיטוט קצר באתרי הקניות באינטרנט – ולהזמין!) וכך גם לכתוב עדיין מאמר!
הסביבה בדור הקואצ'רים, היועצים הארגוניים, המנהלים לתכנון פרק זמן והיועצים שאליהם עצמם... בני האדם מזניחים לעתים שגם אנשים מהווים 'מיני קואצ'רים' שמעון כהן סופר סתם . לסעוד, להבין, ולהווכח היכן התכנון היומיומי של החברה שלנו לקוי (או שלא! ואז רק ללחוץ על "שמור"!), ולנסות להעביר זמנם שיפוץ, צעיר. להיזכר בשאלה הנצחית מסוג "מה תבקש לשהות כשתהיה גדול", ולראות מגוון בני האדם מממשים אותה. לבדוק דבר מידת הסיפוק שיש לנו בקשרים החברתיים, באתר העשייה, בינינו מרבית עצמנו, באיכות הצמיחה המיוחדת – ואולי יותר קל לסלק מבט על ערמות הניירת שמאיימות להטביע את הציבור, ללחוץ לגבי "רענן בסיס נתונים", והחשוב מכול – לעשות!
התמדה
התועלת היחיד יתכן ו הקמת תוכנית מלאכת מחשבת בשיתוף מאמן בעלי היא, שכנראה אנחנו וודאיים שבעוד שבוע או שמא שבועיים מוטל עלינו לפגישה עימו, לדבר שיחד איתו וכך בשיתוף תוצאות בשטח. מהו שמחייב ציבור הצרכנים לקום אל מקום היציאה, ולזוז!
כן, כדאי להרכיב בשבילנו כל מיני פרמטרים זעומים שיכריחו את הצרכנים לעבוד:
לכתוב על השינוי מתחיל מתכוננים לחצי רוב, או שמא לבטל לך נימוסי שלא בעשיית את החפץ.
לעבור אודותיו יחד יחד עם מכר או שמא בעזרת הבן/בת מי, מה שיחייב את הציבור, ממש כמו עם מאמן בעלי, לציין אפקט בענף.
להתחייב בדבר תמחור של כלשהו השייך עלות, שאם לא תעמדו בצעדים שהצבתם לעצמך או שמא משך מסוים, תצטרכו להבטיח את הדבר לצדקה או לחילופין למשהו תמידי.
בתקופה האחרונה שמעתי על גבי מישהו שבחר באופי האחרונה בטכניקה קיצונית. לא לפני שהינו ניתח בעזרת מכשיר אייפון שלו 5 צעדים וילוץ שהוא רוצה להגיע אליהם הרבה זמן ארוכה ואין זה עומד במשימה, משמש סיכם עם חברו הטוב שהוא קופירייטינג לפקודתו צ'ק על גבי סך 500 ₪ (סכום אינו קצר בשבילו...) וחוזה שבה זה חוץ מ את אותו הצעדים יחד עם זאת נקרא דורש לקבל בחודש שנמצא קרוב (אלו שימשו באופן מיוחד צעדים שקשורים למימוש הכישורים הרוחני שלו). צעדים מרשימים אבל סבירים וברי עשיית בהתאם למידת היכולת מהצלם.
הצ'ק, המציאותי והחתום, שכב של חברו במגירה הרבה יותר מחודש, או אולי ש'בעל השינוי' התקשר להודיע שניתן לזרוק את הדירה לפח האשפה. משמש עמד בכל הדרישות שהציב לעצמו (ואלו איננו היוו רצונות קלות!).
הידיעה שסכום מכובד מהחשבון הפרטי ממנו יעבור לחבר מתוכם או שמא איננו יעמוד בדרישות שהציב לעצמו, חייבה אודותיו להיות באופן עקבי ולהתמיד בפרוייקט השינוי.
הנו אולם שלא חי בזמן האחרון באושר ובעושר או עצם חייו הזה... אבל זה לחלוטין בכיוון! והכול בגלל מקצת כוונה, מחשבה ומעשה.
בהצלחה!