התחושה של חוסר השליטה גורמת לך לעצירה כפויה של מהלך החיים ולהצפת מחשבות שאתה מנסה להדחיק...
כולנו אוהבים שליטה. משוגעים עליה. חולמים עליה בלילה, מטפחים ומשקים אותה כאילו הייתה צמח הזקוק לחום ואהבה.
השליטה מעניקה לנו את האשליה הנעימה שה"ווייז" של החיים שלנו מעודכן והתקשורת נתונים עובדת ואם בהמשך מישהו טמן לנו איזו מצלמת מהירות או יש פנייה חדה שמאלה, אנחנו נוכל להתכונן אליה מספיק זמן.
ובדיוק בגלל הסיבות הללו אין דבר שיותר מפחיד אותי מאשר טיסות. או בדיקות רפואיות שגרתיות שמזכירות לי שאין דבר יותר שביר ופריך מאשר האשליה הזו, שמעניקה לדיסוננס הקיומי שלנו את יכולת החיים.
פתאום אתה מבין שלמרות שהשליטה קראה לאח הגדול שלה: הסטטיסטיקה (טיסה היא אחד מהדברים הבטוחים ביותר שיש בעולם. והבדיקה שעברת כל כך פשוטה ושגרתית. הסיכוי לסיבוך עומד על אחד לחמשת אלפים) בשורה התחתונה, כרגע נכנסת לעולם הנסיבות שמצד האמת אין לך כבר שליטה עליהם. לגמרי.
והתחושה הזו, הדומה לנסיעה בירידות של ירושלים כאשר אתה מבין שהברקסים לא מגיבים הכי טוב לרגליים שלך, והגה מתחיל לרקוד ובעצם הרוח מתחילה יותר ויותר להפגין את הנוכחות שלה, גורמת לך לעצירה כפויה של מהלך החיים ולהצפת מחשבות שאתה מנסה להדחיק ביומיום:
לא נעים אבל טכנית, זאת אומרת עובדתית, אני נמצא במקום (טיסה, בדיקה. כל דבר לא שגרתי שנתון לתקלות) שדברים יכולים להשתבש בצורה כזו שאני אצא מהמשחק ואין לי כרגע מה לעשות בנוגע לכך.
ואז המחשבות הללו מובילות למחשבות נוספות:
אבל רגע, אני עוד לא באמת מוכן בכלל לכל המחשבות הללו. ויש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי ולמען האמת, רק עכשיו אני מתחיל להבין כל מיני דברים שלפני כן טרדות היומיום הקיומיות לא אפשרו לי בכלל:
סדרי עדיפויות מעוותים. דברים שאני יודע שהייתי עושה אחרת. תמים מתחילים להבין כמה כל מיני דברים חשובים לנו, רק כשמתבהר לנו שהם ממש לא מובנים מאליהם.
ואתה מבטיח לעצמך כל מיני דברים. סופר סתם נתניה על עצמך קבלות. ומשוכנע שאם רק הכול יעבור בשלום, תיקח את התובנות הללו להמשך מסע החיים שלך.
והקול הקטן הזה, רק לוחש לך:
היזהר מכוח ההרגל שישכיח ממך הכול.
כי אם יש דבר שהוא עוד יותר מפחיד מהטיסה, ומהבדיקה השגרתית
היא המחשבה שלמרות המתנות הללו, של עצירה כפויה ממרוץ החיים לחישוב מסלול מחדש
אתה עוד עלול לשכוח הכול ולשוב להרגלים הקודמים שלך.