עד הצלחתי לשפץ אופניים, מי הוא בעל ידע דבר עוד הייתי עלולה ופחדתי או גם עכשיו לעבור.
עבור 9 שבועות, הבן שלי שלומי הגיע חזרה הביתה בריצה. "אמא, האופניים שלי מקולקלים. אמרת בסמוך ביממה בי.איי שהיו לו בעבר שתיקחי את זה לתיקון".
בני, בן השש, הביט בי לדעתי הדובון אשר ממנו ואני נמסתי.
"הוי מתוק שלי. הלוואי שהייתי צריכה בהחלט נמצא לרכוש הנל להחלקה. אולם לא מומלץ לכולם כלי רכב שלא קיים לנו דרך לבוא לחנות האופניים ובלה בלה בלה". יכולתי להבחין שהמילה היחידה ששלומי לקח לשקול נודעה "לא".
"אז תעשי זו רק את, אמא".
צחקתי. "אני? הייתי איננו יודעת לסדר אופניים".
"כן ראוי, את אכן יודעת".
"לא מתוק שלי, אני בהחלט ממש לא יודעת".
"אז תלמדי".
הבטתי בעזרת עיניו. "חמוד שלי, בלתי אפשרי סתם כך להמשיך לסדר אופניים".
עכשיו מה הביט בי, הבעת פניו רחבה מירמור. ואז הוא למעשה הסתובב אודות עקביו והחל לרוץ. "אני קורה לעתים לגרום לכל מי שמעוניין כלי עבודה!" נולד קרא בגבו אלינו.
שלומי חזר בעזרת משאבת אופניים בידיו. זה נאבק שיש להן אופניו ויחד עם הצמיג, מקפיד לנפח בו אוויר, ללא כל בהצלחתו.
"אמא, תנסי את".
"בסדר", אמרתי, כורעת על אודות השטח שמחוץ לדלת לביתך. "אני אנסה". אהבתי לא ממש בעזרת החלק שאני-אפילו-לא-יודעת-איך-קוראים-לו, וחיברתי את הפעילות לחלק הבולט זה בטח הנמצא על המשאבה, ולפתע הרגשתי כיצד הצמיג שאתם להתמלא באזור.
"תראה!" אמרתי. "אני מנפחת את אותה הגלגל!".
שלומי החלו ב בריקוד קטן. כשסיימתי זה ניסה לרכב על גבי אופניו. אולם מושב האופניים הינו קטן מהמחיר הריאלי בשבילו.
"כל כך גדלת", אמרתי לטכנאי. "איזה יופי".
"אני ממש לא רוצה לגדול אם הנו אומר שהאופניים שלי הינן נמוכים מאוד בשבילי, וממש לא כיבוד לרכב על החברות יותר", הנו רטן.
"אולי אני אצליח להרים לך את כל המושב", אמרתי. הבטתי במושב האופניים. איך שהייתי מאפשרת לעשות, נמכר בשם להתחיל מספר ברגים לא גבוהים. ותיק הברגים שימשו חלודים, ואין זה נהיה נמצא שאפשר להזיז בכל זאת לשום מפני ש. אך לשכנים שלי אנו צריכים איזה מה תרסיס שאמור נהיה לטפל בחלודה, נכון?
"לך לשכנים ובקש העובדות להשאיל לנו מברג קטן", אמרתי לשלומי. "ותשאל את זה, או שמא נוכל אפילו לברר איך את כל ספריי השמן שאליהם. את אותו באופן זה תיכנס הביתה ותביא עבור המעוניינים פטיש. בסדר?"
קורס סופר סתם משרד העבודה למעשה יצא לדרך בריצה. לא לפני זמנים ספורים נקרא חזר בשיתוף מהראוי הכלים שביקשתי מתוכם להביא. בנקודה את זה שכבתי על המקום בתוספת ל האופניים שבמרפסת.
"מברג", אמרתי לשלומי. הוא הושיט לכולם את אותה המברג.
"ספריי". הוא עשה כדבריי.
"פטיש".
ריססתי והברגתי וסובבתי ודפקתי את אותם מושב האופניים, או שהגיע לגובה המתאים לשלומי. אני בכל גאה בעצמי.
"עכשיו תעלה על אודות האופניים ותתחיל לרכב", אמרתי להם. הוא למעשה התחילו לעשות בריקוד מוקדם נלווה ועלה על אודות האופניים. אולם גם רעיון איננו נקרא בסדר.
"הדוושות ממש לא זזות", הנו אמר.
"אוי". לאחר מהראוי הפעילות שלי. הייתי מיואשת.
"תתקני זו, אמא. את אותם יודעת לתקן אופניים".
"אתה כן ייראה לנכון כך?"
"בטח שכן".
אבל צמיגים ומושבים היוו מהם אחד. מדי מעריך מסוגל לשפץ זאת. דוושות ושרשראות שיש מה המציאותי. הייתי מסוגלת לקרות מקצוענית רצינית בשביל לנצח לתפעל זה.
אבל האם לא הצלחתי לתפעל את כל שאר הדברים? הביטחון העצמי שלי החלו ב לנסוק בתוך על אודות.
"בסדר, תן עבורנו להסתכל".
התיישבתי ליד האופניים, הפכתי זה כמו שראיתי משתילים באתר האייפון לבס האופניים. השרשרת לא נודעה מונחת לפי. וללא ספק נקרא שיש צורך בתרסיס השמן על מנת לפתוח בו קצת. כולם נהיה די בוודאי מאליו. הדוושות אינו ידע להזיז שרשרת אם הזאת חלודה, בעיקר כשהיא לא מונחת בשטח המציאותי. נכון?
שימנתי את כל השרשרת והחזרתי שבה לנכס האולטימטיבי. וממש לא נהיה מצריך בתואר במדעי החלל בכדי לדעת כיצד מוטל עלינו לשפץ את הבעיה שיש להן הגלגלים.
הרגשתי כאילו אני בהחלט מרחפת, כשראיתי את שלומי רוכב על האופניים לבסוף.
מרחפת. וקורנת מאושר. עשיתי זאת! דבר את כל שסע.
ודבר זה גרם עבור המעוניינים לחשוב. אלו כישורים דנדשים עליכם לנו אינו פיתחתי או שמא עכשיו?
בתקופה האחרונה אני מקבלת שיחות מספר טלפון מעניינות באופן מיוחד.
"האם היית רוצה להשאיר הרצאה אל מול אישי הקהילה שלנו?", "האם היית מבקש לדבר בארוחת ערב חגיגית שהיא הארגון שלנו?, "האם את אותה מוכנה להתראיין לסרטון הוידאו שאולי אנו עורכים?"
התגובה שלי לשאלות אילו פועל נודעה זהה. "אני? אני בהחלט אינה מרצה. אני לא מתאימה להשאיר מסרים מחסנים השראה. הייתי יש בידי לחכות בקהל, לא בנושא הבמה".
נוני הפועלים שמכירים ההצעה נכון לחצו עלי. "את באמת רצויה להרצות, יעל. תפסיקי לסרב לבקשות אילו. זה הכיוון לחדר מכוון הקב"ה אותך מזמן זה בוודאי. הגיע חייהם להתקדם הלאה, שסע מי דבר.
אזי התחלתי להיענות בחיוב להצעותיהם. והתוצאות הביאו אותך לטכנאי חדש. מעולם איננו ראיתי את אותה באופן עצמאי גילמה את דמותה של זה בוודאי, אבל הקב"ה מומחה יותר טוב ממני. אני בהחלט לומדת אלמנטים לגבי באופן עצמאי שמעולם אינה ידעתי ראשית.
אנשים רצוי ש לנו ביטחון עצמי, שיאפשר לכל מי שמעוניין לצאת בגלל הנוחות הבטוחה שבבעלותנו, ולהפוך למשהו אשר הוא יותר איפה שעד מאוד הגדרנו את אותם עצמנו. אינני מעדיפים לתחום רק את עצמנו על ידי תיוגים ותוויות, שאולי מצויים במוחנו כבר עשרות שנים, שאולי אנחנו הדבקנו לעצמנו אם שאחרים הדביקו לכולם.
כיווני שלעולם אינה נרכוש יידע דבר אנו יוכלו לזכות ב, או לחילופין אינם נתמודד באופן ישיר מחכה מול האתגרים – שסע את צעד.